את מכירה את המשפט-"אני לא אוכלת כמעט…מתעמלת הרבה ובכל זאת לא יורדת במשקל?!"

גם אני היית במקום הזה, ויודעת כמה זה מתסכל.. את לא רוצה להיות שמנה ולכן את לא אוכלת הרבה מודדת בפלס כל מאכל וחריגה- אך התסכול רק גובר-אין תוצאה- את לא מרזה… את יודעת מדוע? כי "המוח הלימבי"-החלק המוחי ששולט על ההשרדות שלנו, אין לנו שליטה עליו ואין לנו אפשרות להתמודד מולו, כאשר המח הזה חש בסכנה אנחנו פועלים כתוצאה מתכנות ולא מתוך מחשבה ראלית.

ומה הקשר בין השרדות להשמנה את ודאי שואלת.. כשהגוף חש בסכנה התגובה האוטומטית שלו היא "לחימה או בריחה", בשעת סכנה הגוף מתמלא באנדנלין ויש לנו כוחות שלא ידענו מקיומן, אם בפעולות לחימה-ההתמודדות מול סכנה או התמודדות ביכולת הבריחה מן הסכנה. זהו בעצם המנגנון ששולט גם באכילה שלנו. כאשר נרעיב את עצמינו-נאכל כמות פחותה ממה שנצרך לגופינו לצורך פעילותו, הוא יחוש סכנה קיומית, יפעיל את מנגנון ההישרדות או אז נכנס למצב של רעב בלתי נשלט מה שלא יתן שום סיכוי להשאר  באכילה המופחתת-שגם לא עוזרת..אז מגיע רגע השבירה נתחיל לאכול ולאכול, להסתער על כל מה "שהחרמנו" והתוצאה עליה במשקל בתוספת ריבית והצמדה.

המסקנה: אכילה מופחתת פלוס פעילות גופנית מוגברת ≠ ירידה במשקל